לפני שהגעתי לבלגיה לא הכרתי את הארץ הזו. אמיתי. למעט השיר של סנדרה קים: J’aime la vie (שאחר כך שרתי אותו במליון גרסאות אישיות שלי, כי לא ידעתי מלה בצרפתית), לא הכרתי את הארץ הזאת ובטח לא את ההסטוריה ואת התרבות.

אבל רצה הגורל והכרתי את בן זוגי הבלגי (סיפור לפוסט אחר) שהביא אותי לגור פה. התחלתי להחשף לתרבות שונה. למעשה לשתי תרבויות: וולונית (הצרפתית) ופלמית. גיליתי עולם שלם שונה משלי.

קניות בסופר- לא חייבים עגלות מלאות, אפשר לקנות מה שצריך לארוחת ערב באותו יום. באחת הקניות, לפני ראש השנה, קניתי הרבה מאוד דברים לחג. עגלה מלאה. אדם מבוגר הסתובב אלי והעיר לי על גודל הקניה. כן... רציתי לומר משהו אבל בבלגיה התנהג כבלגי: הנהנתי והמשכתי...

הילדים? לא הולכים לחברים אחרי בית ספר/ גן אלא בתאום מראש ולפעמים זה ענין של שבועיים - עד אז הילדים הספיקו לשכוח ש X היה החבר הכי טוב שלהם והיום…

Efrat Tzadik

30 במרץ 2023

פתאום זה מכה בי. הרילוקיישן.

זה מגיע משום מקום ומערער משהו ביציבות שלי.

אולי זמני, אולי קבוע אבל מערער...

מה קרה?

הייתי בקונצרט של הבת שלי. בדרך כלל אנחנו מגיעים כל בני המשפחה הגרעינית לקונצרטים של הילדים. הפעם הייתי לבד (קונצרט בשעה 16:30... מאתגר משהו...).

ישבתי לי על הכיסא ומסביבי התרחשויות: זה מכיר את זה, ההוא מכיר את הילדים של ההיא...ואני לבד... סבים, סבתות, כל המשפוחה, החברים של ... כולם מדברים עם כולם.